מבוטח תמים מול מבוטח אשם

בית המשפט העליון קובע קריטריונים לצורך החלטה מתי תחויב חברת ביטוח לשלם למבוטח אחד, כאשר מבוטח אחר פעל בניגוד להוראות הפוליסה

בימים אלה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשלושה ערעורים שנדונו ביחד. ערעורים אלה מעוררים מספר שאלות, מרביתן בתחום דיני הביטוח, אשר החשובה בהן היא היקף תחולתה של דוקטרינת "המבוטח התמים" במשפט הישראלי.

ברקע הדברים, מדובר במשקיעים אשר הפקידו כספים בבית השקעות. חלק מכספם ירד לטמיון, עקב מעשי תרמית שבוצעו על ידי א.מ., אשר היה "הרוח החיה" מאחורי בית ההשקעות, ובעל השליטה בו בפועל, גם אם לא פורמאלית. א.מ. הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון,  בגין מעשי תרמית, ונדון למאסר בפועל וחיוב בפיצוי כספי למשקיעים.

המשקיעים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כספית, כנגד א.מ. ואחרים, וכנגד חברת הביטוח AIG, אשר ביטחה את בית ההשקעות בביטוח אחריות. תביעת המשקיעים התקבלה כנגד הנתבעים, אולם נדחתה בכל הנוגע לחברת הביטוח AIG. לבית המשפט העליון הוגשו, כאמור, שלושה ערעורים. הערעורים עסקו בשאלת גובה הנזק, חלוקת האחריות בין הנתבעים, והנושא החשוב למאמר זה, שאלת חיובה של חברת הביטוח:

סעיפים 8-6 לחוק חוזה הביטוח, עוסקים בחובת הגילוי הטרום חוזית המוטלת על המבוטח. סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, הרלוונטי לענייננו, עוסק במצב בו התרחש מקרה הביטוח טרם בוטל החוזה, ומעניק למבטח תרופה של תשלום יחסי או פטור מלא מתשלום דמי הביטוח, אם תשובת המבוטח ניתנה בכוונת מרמה או שמבוטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח גבוהים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו.

בית המשפט המחוזי קבע כי מנהל התיקים ד. התרשל בתפקידו, כי ד. נכלל בכיסוי הביטוחי של הפוליסה, וכי חברת הביטוח פטורה מתשלום, בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, מכיוון שבמסגרת הצעת הביטוח ניתנו תשובות שקריות בכוונת מרמה והוסתר ממנה מידע.

מכיוון שמנהל התיקים ד., אשר התרשל, הוא לא זה אשר מסר מידע מטעה במסגרת הצעת הביטוח, האם פטורה חברת הביטוח מתשלום?

דוקטרינת "המבוטח התמים":

דוקטרינת "המבוטח התמים" פותחה בעיקר בארצות הברית. ביסודה עומדת התפיסה לפיה כאשר פוליסת הביטוח מכסה שני מבוטחים או יותר, פטור של חברת הביטוח מחבות כלפי אחד המבוטחים בשל התנהגות פסולה מצדו של מבוטח זה, לא משחרר את חברת הביטוח מחבות כלפי מבוטח אחר שאין פסול בהתנהגותו (המבוטח התמים). שאלת תחולתה של דוקטרינת המבוטח התמים במשפט הישראלי נדונה בפסק הדין בעניין וייסנר, אך שם ההכרעה היתה עובדתית, ועל כן השאלה העקרונית לא הוכרעה עד היום.

גם בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין כפר תקווה, עלתה שאלת המבוטח התמים, ונדונה ההבחנה בין מצב שבו לכל המבוטחים אינטרס משותף באובייקט נשוא הביטוח, לבין מצב בו קיים הבדל בין האינטרסים השונים.

בית המשפט העליון בענייננו הגיע למסקנה כי יש להכיר בכך שלדוקטרינת "המבוטח התמים" יש תחולה גם במשפט הישראלי, ולמקד את הדיון בשאלה מהו היקף התחולה של דוקטרינה זו. משמעותה של דוקטרינת "המבוטח התמים" היא כי במצבים מסוימים, בהם מכסה אותו חוזה ביטוח מספר מבוטחים, הגנתה של חברת הביטוח מפני חבות על פי הסכם הביטוח היא הגנה חלקית, החלה רק במערכת היחסים שבינה לבין אחד המבוטחים, שבשל התנהלותו פטורה חברת הביטוח מאחריותה כלפיו (להלן: "המבוטח האשם"), ואין להגנה תחולה במערכת היחסים שבינה לבין מבוטח אחר, שבהתנהגותו לא נפל כל פגם (להלן: "המבוטח התמים").

ריבוי נושים בעלי אינטרס משותף:

כאשר מדובר במבוטחים בעלי אינטרס משותף (למשל, בעלים במשותף של רכוש שנשרף), הרי שחברת הביטוח נושאת בחבות אחת להעניק פיצוי בגין הפגיעה באינטרס המשותף (הנזק לרכוש המשותף), ואולם הזכות לקבלת הפיצוי מוחזקת בידי מספר מבוטחים. זהו מצב של ריבוי נושים בחיוב אחד, שכן על חברת הביטוח מוטל חיוב בודד, והזכות לתבוע את קיום החיוב עומדת למספר נושים/מבוטחים.

מבוטחים בעלי אינטרסים שונים:

לעומת זאת, כאשר מדובר במבוטחים בעלי אינטרס שונים (למשל, בעלי דירות שונות בבית משותף או משכיר ושוכר של מבנה), הרי שהחבות קמה אומנם בעקבות אותו אירוע (שריפת הבניין), ואולם מבחינה אנליטית הזכות של כל מבוטח היא זכות נפרדת לפיצוי, מאחר שהיא מתייחסת לאינטרס אחר, ואין מדובר בחיוב אחד כלפי שני נושים.

אירועים שונים או מועד האירועים:

בצד ההבחנה האמורה בין מבוטחים בעלי אינטרס משותף לבין מבוטחים בעלי אינטרס שונה, יש להבחין גם בין אירועים שונים העשויים להקנות הגנה למבטח. הבחנה מרכזית בהקשר זה היא בין אירועים הנוגעים להיווצרות חוזה הביטוח, כגון הסתרת מידע בהצעת ביטוח (להלן: "הגנות מוקדמות") לאירועים הנוגעים לביצוע הסכם הביטוח, כגון הפרה של התחייבות המוטלת על המבוטחים או אי עמידה בנטל המוטל עליהם (להלן: "הגנות מאוחרות").

כאשר עלתה שאלת המבוטח התמים בבתי המשפט בישראל, היה זה במקרים של "הגנות מאוחרות", כלומר התנהגות של אחד המבוטחים במהלך תקופת הביטוח. אולם טרם נדונה בפסיקה הישראלית השלכתה של הגנה מוקדמת, כלומר טענה בעניין יצירת הפוליסה, על החבות כלפי המבוטח התמים.

לאחר ניתוח הפסיקה האמריקאית, בית המשפט העליון כאן קובע כי הגיעה השעה להכיר בטענת "המבוטח התמים", ולעצב את הסוגיה בשלושה מישורים של התייחסות:

א.         מבוטחים בעלי אינטרס משותף באובייקט נשוא הביטוח (נושים יחד), לעומת מבוטחים בעלי אינטרסים שונים (נושים נפרדים).

ב.         המועד בו קמה ההגנה לה טוען המבטח: הגנה מוקדמת לעומת הגנה מאוחרת.

ג.          טיב ההגנה לה טוען המבטח: הגנה התלויה באשם לעומת הגנה שאינה תלויה באשם.

בית המשפט העליון מציע טבלה, אשר באמצעותה ניתן יהיה להגיע למסקנה הרלוונטית בהתאם לנסיבות:

בשלב זה המשיך בית המשפט העליון לדון בנסיבות הספציפיות של התיק, וקבע, נקודתית, כי בנסיבות התיק, חברת הביטוח פטורה מחבות.

חשיבותו של פסק הדין של בית המשפט העליון אינה בהחלטה הספציפית, אלא בקביעה העקרונית, גם אם היישום שלה נראה מורכב מאוד, כי קיימים מצבים מסוימים שבהם, גם אם אחד המבוטחים פעל בניגוד לתנאי הפוליסה או חוק חוזה הביטוח, עדיין מבוטח אחר, שלא נפל פגם בהתנהגותו, יהיה זכאי לתגמולי ביטוח.

[ע"א 7058/17, 8044/17, 8053/17 בבית המשפט העליון מלמד נ' ליבוביץ ואח']

עו"ד ארז שניאורסון

עו"ד ארז שניאורסון

מייסד וראש המשרד. חבר האיגוד הישראלי לדיני ביטוח, חבר ועדת נזיקין של לשכת עורכי הדין. שופט בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. כותב ומרצה בהשתלמויות לעורכי דין ובפורומים נוספים. בעל טור קבוע בשבועון עדיף. בורר ומגשר. בעל ניסיון רב בתביעות ביטוח ונזיקין וייצוג מבוטחים מול חברות ביטוח. יועץ למבוטחים ולמשרדי עורכי דין בתיקי ביטוח ומלווה אירועי ביטוח במסגרת מו"מ ובניהול הליכים בבתי משפט ברחבי הארץ.